דבר המנהלת לטכס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל - תשע"ט

מדי שנה בשנה יום לפני ערב יום העצמאות, אנו מתייחדים עם זכר הנופלים במערכות ישראל, הגם שרגשית סמיכות הימים הנה בלתי נתפסת, מפאת הטלטלה הרגשית הנוראית שהיא מייצרת, וזעקת הלב המתקשה להכיל את הכאב על האובדן, ובכל זאת מעצם היותנו בנים לעם היהודי, אנו מצווים לזכור את הקשר שבין הנופלים ומסירות נפשם ובין הרצון שלנו להמשיך את החיים בארץ הזו.

אך האם מחויבותנו ואחריותנו לזכור את בנינו הנופלים, מסתיימת בציון היום הזה בו אנו מתייחדים עם זכרם?

לא ולא! מחויבותנו עמוקה ורחבה הרבה מעבר לכך!

עלינו ליטול אחריות מלאה על הידיעה המוחלטת שמות בנינו לא היה לשווא, לא היה חסר משמעות, ושאנו הממשיכים את דרכם כאן, ראויים למחיר הכבד והיקר מכל.

כיצד נדע שאכן אנו כחברה ראויים לכך?

כאשר נצליח להחיות את זכרם כצוואה להווה טוב יותר של ילדינו שהם העתיד של המדינה, והם אלה אשר ינהיגו וימשיכו לבנות את החברה הישראלית. כאשר נבין שזכרם של הבנים הנו צוואה ערכית חברתית. כאשר נבין את מחויבותנו להחיות את הערכים שלשמם נפלו הבנים. כאשר ניטול אחריות על המשך חייהם של הבנים בקרבנו - דרך בנייתה של חברה המושתתת על ערכי השלום, הדמוקרטיה, ההקשבה לאחר גם אם דעותיו שונות בתכלית, שוויון הזדמנויות, דאגה לחלש, למצוקת המיעוט, מחויבות לנימוס ודרך ארץ, אחריות ודאגה לסביבה בה אנו חיים, לחמול על הנזקק, להסביר פנים איש לרעהו.

הלא זו החברה לה פיללנו ועליה חלמנו.

וכך כשאנו מחויבים לזיכרון בנינו, נרים ראשנו בגאווה אל נוכח הידיעה, שמחויבותנו ואחריותנו לזכור את בנינו הנופלים איננה מסתכמת בציון היום הזה בו אנו מתייחדים עם זכרם. אלא נמשכת במחויבותנו להנכיח את זכרם בקרבנו דרך המשך בנייתה של החברה הישראלית על מורשת הערכים שהתוו לנו בנינו.

מי ייתן וזיכרונם זה, ילונו כיחידים וכחברה ויהיה נצור בליבנו לעולמי עד.